1. בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (סגן הנשיא, כב' השופט צור), להורות על עיכוב ההליכים המתנהלים בין הצדדים בבית המשפט ועל מסירת הסכסוך ביניהם לבוררות בפני בית הדין הרבני האזורי בבאר שבע.
2. וזה היה סיפור המעשה: המבקש הוא חקלאי שעמד בקשרים עסקיים עם המשיבות, העוסקות בשיווק והפצה של תוצרת חקלאית. בהסכמי ההתקשרות בין המבקש לבין משיבה 1 נקבע, כי "במקרה של חילוקי דעות יפנו הצדדים לבורר דן יחיד, שיהיה הרב המקומי (רב הישוב) או מי שיקבע הרב המקומי, והסכם זה יהווה שטר בוררין". לאחר שנתגלע סכסוך בין הצדדים פנה המבקש לבית הדין לענייני ממונות בחוף עזה והגיש כתב תביעה נגד משיבה 1. ואולם בית דין זה הפנה את הצדדים לבית הדין הרבני בבאר שבע, בנימוק כי "לא הצלחנו למצוא פורום שישב לדין תורה שבניכם, הן בשל היותם של חלק מהרבנים קרובים לעניין והן בשל חוסר זמן" (נספח ז לתשובה). המבקש, שלא היה מעוניין בהתדיינות בפני בית הדין הרבני בבאר שבע, פנה לבית דין לענייני ממונות של בד"צ תורת אמת בירושלים, אך משיבה 1 סירבה להתדיין בפני בית דין זה. לאחר מכן נערכה פניה לרב הישוב גדיד, אך גם הוא הודיע כי אינו יכול לשמש כבורר בסכסוך בין הצדדים, מכיוון שהוא נוגע בדבר, ולכן אף לא מינה תחתיו בורר אחר. בעקבות כל זאת, ומשלא הסכימו הצדדים על זהותו של הבורר שיכריע בסכסוך ביניהם, הגיש המבקש תביעה לבית משפט השלום נגד משיבה 1 ונגד משיבה 2, אשר עמה לא נחתם הסכם בוררות.
3. המשיבות ביקשו כי בית המשפט יעכב את ההליכים בתובענה, בהתאם לסעיף 5 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 ("חוק הבוררות"). בית המשפט קיבל את הבקשה והורה כי הסכסוך בין הצדדים יימסר להכרעת בית הדין הרבני האזורי בבאר שבע. בית המשפט קבע, כי המשיבה 1 היא הנתבעת העיקרית, וכי אין בטענתו של המבקש, לפיה שתי הנתבעות שימשו בערבוביה ביחסיהן איתו, כדי להצדיק את אי קיומו של הסכם הבוררות. כן קבע בית המשפט, כי המשיבות היו נכונות לקיים הליכי הבוררות, וכי אין לראות בתניית הבוררות שבהסכם בין הצדדים תניה מקפחת בחוזה אחיד.
4. מכאן בקשת רשות הערעור, בגדרה טוען המבקש, כי משסרב רב הישוב לשמש כבורר בין הצדדים, ואף לא מינה בורר אחר תחתיו, פקע הסכם הבוררות, ואין לו עוד תוקף. בנוסף טוען המבקש, כי תניית הבוררות היא תנאי מקפח בחוזה אחיד, מכיוון שהוא כופה עליו להתדיין לפי דין תורה, בעוד הסכסוך בין הצדדים הוא סכסוך מסחרי גרידא. המבקש מציין עוד, כי בכל מקרה לא היה רשאי בית המשפט קמא להורות על העברת הסכסוך לבוררות בפני בית דין רבני בבאר שבע, לאור ההלכה שנפסקה בבג"ץ 8638/03 אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול (ניתן ביום 6.4.06 וטרם פורסם; "בג"ץ אמיר"), לפיה לבתי הדין הרבניים, בהיותם ערכאה סטטוטורית, אין סמכות להכריע בסכסוך כבורר.
5. המשיבות טענו, כי כלל אין מקום ליתן רשות ערעור במקרה זה, שכן המבקש לא הצביע על הטעמים המיוחדים הדרושים לשם מתן רשות לערער על החלטה לפי חוק הבוררות. לעניין בג"ץ אמיר טענו המשיבות, כי פסק הדין ניתן לאחר ההחלטה נשוא בקשה זו, ועל כן אין בו כדי לפגוע במהות ההחלטה של בית המשפט קמא, לפיה הסכם הבוררות בין הצדדים תקף ועליהם להתדיין לפי דין תורה.
6. החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש הערעור.
נקודת המוצא הינה כי רשות ערעור על החלטת בית משפט לפי חוק הבוררות, אינה ניתנת כדבר שבשגרה. שמורה היא למקרים חריגים בלבד, בהם מתעוררת שאלה מיוחדת בעלת אופי משפטי או ציבורי החורגת מעניינם המוגדר של הצדדים למחלוקת, או כאשר נדרשת התערבות משיקולי צדק ומניעת עיוות דין (ראו: רע"א 1066/06 ארסד בע"מ נ' שי רונן, תק-על 2006(1) 4197; רע"א 3770/97 קיבוץ שדה יואב נ' איסכור שירותי בניה בע"מ, תק-על 97(3) 438). מנימוקים אלה לא מצאתי מקום לקבל את טיעוני המבקש לעניין התקיימות התנאים הקבועים בסעיף 5 לחוק הבוררות בנסיבותיו של מקרה זה.
7. לגופם של דברים, ומעבר לנדרש, אין מקום להישמע לטענה כי משסרב רב הישוב לשמש כבורר בין הצדדים פקע הסכם הבוררות. המבקש היה זה אשר ניסה להניע את הליכי הבוררות בין הצדדים בפני ערכאות בוררות אחרות, ובכך גילה דעתו כי הוא מעוניין בפתרון הסכסוך בפני בורר, כפי שהוסכם בין הצדדים. טענתו היחידה הייתה כלפי זהות הבורר שנקבע. מטעמים אלה גם לא ניתן להישמע לטענה, כי תניית הבוררות בהסכם בין המבקש למשיבה 1 היא תנאי מקפח בחוזה אחיד, מכיוון שהוא כופה על המבקש להתדיין לפי דין תורה. עצם פנייתו של המבקש לבוררים חלופיים, הנוהגים לדון ולהכריע בסכסוכים הנשמעים בפניהם לפי דין תורה, מלמדת כי התנגדותו של המבקשת היא לא לדין החל על הסכסוך לפי הסכם הבוררות, אלא לזהות הדיין. טענתו היא כי המשיבות נטועות בתוך הקהילה הדתית והחרדית ומקושרות לדיינים רבים, והדבר יקנה להן יתרון בדיון שיתנהל על-פי דין תורה. לא ניתן לקבל טענה כללית כזו. שאלת קשריו של בורר מסוים עם המשיבות תוכל להתלבן, ככל שהדבר יהיה דרוש, בתחילתו של הליך הבוררות.
8. גם הטענה בדבר פיצול הדיון שיגרם בשל עיכוב ההליכים, לאור העובדה שמשיבה 2 אינה צד להסכם הבוררות, איננה מסייעת. אמנם בין המבקש למשיבה 2 אין הסכם בוררות, אולם גם משיבה 2 ביקשה את עיכוב ההליכים והעברת הסכסוך לבוררות מכוח הסכם הבוררות. ולא רק זאת, אלא שהיא הבהירה בתשובתה לבקשה זו (בסעיף 38) כי "יש לראות את שתי המשיבות כגוף אחד או כאילו הינן פועלות כאחד" ומכאן "שהסכם הבוררות יחול גם על המשיבה 2". בכך, הכפיפה עצמה משיבה 2 להסכם הבוררות.
9. שונים הם פני הדברים ביחס לקביעתו של בית המשפט קמא כי הבוררות בין הצדדים תתנהל בפני בית הדין הרבני האזורי בבאר שבע. בבג"ץ אמירקבע בית המשפט העליון, כי לבתי הדין הרבניים אין סמכות להכריע כבורר בענייני ממון ובעניינים אחרים החורגים מגדר הסמכויות שהוענקו להם על-פי חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג - 1953. בית המשפט אמנם לא הכריע בדבר תוקפן המשפטי המחייב של הכרעות בתי הדין, אשר ניתנו לאורך השנים מכח הסכמת בעלי הדין, אך קבע באופן ברור מהם גבולות סמכותו של בית הדין הרבני מכאן ולהבא. אמנם, החלטת בית המשפט קמא במקרה זה ניתנה ימים ספורים לפני פרסומו של בג"ץ אמיר, ואולם כאשר ברור שהמחלוקת בין הצדדים איננה נופלת בגדר הסמכות העניינית המסורה לבתי הדין הרבניים, אין כל טעם במסירת ההכרעה במקרה זה לידי בית הדין הרבני האזורי בבאר שבע.
התיק יוחזר אפוא לבית המשפט קמא, על מנת שימנה בורר, שלידיו תימסר ההכרעה בסכסוך שנתגלע בין הצדדים. הצדדים רשאים יהיו להביע התנגדותם למינויים של בוררים ששמם יעלה, בכל טיעון ענייני, אך מובן כי ההכרעה בעניין זה מסורה לשיקול דעתו של בית המשפט קמא.
בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.
ניתן היום, ב' בכסלו, תשס"ז (23 בנובמבר 2006), בהעדר.
המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.
הוקלד ע"י דנה ג.